Fb-Button
Share
קטגוריות: היצירה הפיוטית היהודית מרוקאית, תת קטגוריה-המוסיקה של יהדות מרוקו
משקלי השירה והפיוט המרוקאי
פורסם ע"י admin ב אוגוסט - 20 - 2012 0 תגובה
Fb-Button
משקלי השירה והפיוט המרוקאי-
תווים מוסיקליים
משקל השירה והפיוט המרוקאי כמו השירה מימי משוררי תור הזהב מושפע הרבה גם ממשקל השירה הערבית. משקל השירה הוא סידור ומבנה של השירה, שהוא תנועות שקולות ובצלצול חרוזים הנשמעים לאוזן. תועלת המשקל הוא בצורתו,מבנהו צלצולו ובמקצבו המושך, המרתק והנעים. וכשהשיר אינו שקול, צפויים בו תנודות וחריגות שונות ותכופות, פעם ילקה בחסר ויצטרך משוררו למתוח המלים כפי אורך הנגינה, ופעם ביתר, שיאלצו לדחוס מלים בתוך מסגרת הנגינה הצרה.בענין המשקל בשירה עשו החלוקה הזאת: התנועה כשהיא עם שוא נע, קראוה יתד(כמו בני, שמור וכד'). ענין הכולל רעיון שלם נקרא בית. החלק הראשון מהבית נקרא דלת, והחלק האחרון ממנו נקרא סוגר. אם דלתות השיר הם בלי חרוז רק סוגריהם, נקרא שיר קשור. ואם דלתות השיר בחרוז, מיוחד וסוגריהם בחרוז מיוחד נקרא השיר חרוזי. ואם צלעות השיר מקבילות בחרוזיהם נקרא שיר מחולק. גם עשו חלוקה באיכות השואת אותיות החרוז וכמותם ותנועתם. אם חרוזי השיר משתוות רק באות אחת קראו שיר עובר, כמו שור עם חמור, או בדד עם נחמד. ואם סופי החרוז משתוות בשתי אותיות מורגשות ותנועה אחת, כמו: החמור בהר מור, או השור בארץ המישור, הוא שיר ראוי. וכמו שהעיר על זה הראב״ע באמרו "לא תחרוז בשור וחמור יחדיו, אך תשים את החמור בהר המור, ואת השור בארץ המישור". ואם סופי החרוז משתוות בשלוש אותיות ושתי תנועות, הוא שיר משובח, כמו אברים – גברים. ובענין היתדות וההברות הבודדות עשו את החלוקה הזאת: השיר הבנוי על תנועות בלי יתדות, או על יתדות בלי תנועות, קראוהו שיר פשוט. והמחובר מיתרות לבד, הוא שיר רחוק וקשה. אבל השיר השקול על יתדות ותנועות נקרא שיר מורכב. כל המשקלים האלה למדו אותם ממשוררים ערבים והיו מקובלים עד לתקופה קודמת לא רחוקה. בנוסף למשקל זה היו נפוצים עור צורות שונות של מבנה שירים כמו ראשי השורות בסדר אלף בית (כמו שמצוי בכתובים במקומות שונים), ויש שחתמו שמם ושם אבותם ומלת חזק בראשי השורות ועוד צורות שונות. ולפעמים ישתמש המשורר בסוף אחד לכל החרוזים של כל בית או לכל שירו.רבי ח״ר שושנה זצ״ל (בהקדמתו לספרו אעירה שחר בענין משקלי השירה) מגדיר את משקלי השירה לארבעה סוגים: משקל השירה המקראית, משקל היתד והתנועה,משקל התנועות ומשקל ההגאים. משקל השירה המקראית בנוי ברובו על תקבולת הצלעיות, שהרעיון יבא כפול במלים שונות, בצלעיות מקבילות ובמספר מלים שווה. משקל היתד והתנועה הריהו בנוי ביסודו על משקלי השירה הערבית שענינו: התנועה כמשמעה, תהא זו פתוחה או סגורה. והיתד היא שוא נע בראש המילה או שוא מרכב ואחריו תטעה. ראשון השוקלים בו אשר הכניסו לבתי השיר העברי הוא המשורר דונש בן לברט .בשואים ועפ״ר גם לא בחטפים. משקל ההגאים הוא המשקל השכיח ביותר אצל אחרוני משוררינו, שהביאו בחשבון כל "הגה" והושוו בו תנועות ושואים נעים כאחד.חוץ מן השירים השקולים הנ״ל, ישנם עוד שירים נדים השומרים רק על החריזה,ואילו צלעותיהם פעם באים בארוכה ופעם בקצרה ללא כל משמירה על מתכונת התנועות או ההגאים.
Fb-Button
Share
קטגוריות: היצירה הפיוטית היהודית מרוקאית
לחני השירה והפיוט במרוקו
פורסם ע"י admin ב אוגוסט - 21 - 2012 0 תגובה
Fb-Button
לחני השירה והפיוט במרוקו-
על פי מאמר המיוחם לאבות החסידות מקובל שמנגינות ולחני שירים אף שמקורם הוא מנכרים ומילי שיריהם זרים לרוח היהדות, לא תופסת בלחניהם טומאה, והלחן נשאפיוט,רבי אפרים אנקוואה זצ"לר תמיד זך וטהור. אימרה זו נכונה הרבה מאוד גם בקרב השירה היהודית מרוקאית. ועל פי זה נוכל להבין סיבת אימוץ לחני שירי נכרים ע״י משוררים יראים, חזנים ופייטנים, רבנים ואדמורי״ם, והלבשת לחני שירי נכרים במילי שירי קודש, בקשות ופיוטים, זמירות, קטעי חזנות וכדי. כאמור לעיל רוב השירה היהודית מרוקאית הושפעה מסביבתה הגיאוגרפית וההיסטורית. וכבר אמר אחד מגדולי החוקרים: "הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית״ (דייל צינז). קביעה זו נכונה גם ללחני השירים והפיוטים. יש להניח שההשפעה הגיאוגרפית פעלה גם בתוך מרוקו, כפי שניתן לראות שהיתה חלוקה גיאו מוסיקלית במרוקו בין הצפון לדרום. הצפון (פאס – מקנאס) ע"פ רוב הושפע מהשירה האנדלוזית, מפני קרבתה לספרד או מהשפעת האנוסים גולי ספרד
שהתיישבו שם ברובם שמאפיניה הוא המואל. ואילו הדרום (מראקש, סוס, אגדיר) הושפע משירה שמאפיניה הם הקצאיד, אלמיזאן, אל ביתאין, מוסיקה שלמעשה הנה קלסית לא אנדלוסית וגם לא ברברית – מושפעת מהכיבוש האיסלמי. אך ניתן לסכם שחלוקה זו לא היתה שלטת לאורך ימים, ומאוחר יותר השתלבו ביניהם לחני הדרום והצפון, ויחדיו יצרו את הלחנים והנעימות של הפיוטים והשירים במרוקו. ובפי הפיטנים נקראה השירה האנדלוסית.
אנדלוסיה: היא חבל ארץ בדרומה של ספרד המכיל שמונה מחוזות: אלמריה,גרנדה, רואן, מלאגה, קורדובה, סיביליה, קדיס, ולוה. באלף השנמי לסה״נ היתה קיימת באנדלוסיה רמה תרבותית גבוהה. ב-711 נכבשה ע״י הערבים שהיו קוראים בשם אנדלוסיה את כל ספרד המוסלמית. בתקופת שלטונם, הגיעה אנדלוסיה לפריחתה הגדולה ביותר, וכן פרחו בה חיי היהודים בקהלות קורדובה, גראנדה,סיביליה ועוד ששמשו מרכזים ליהדות ספרד עד לגרושם ע״י איזבלה מלכת קסטיליה. רובם של הגולים גלו למרוקו הצפונית והם שהשפיעו מתרבותם האנדלוסית במרוקו. ועל שם זה נקראה השירה במרוקו"השירה האנדלוסית".השירה האנדלוסית במרוקו והנקראת גם האלה. היא שירה קלאסית מאוד עתיקה ויחידה במינה הידועה רק לזמרים ומשוררים בני מרוקו וצפון אפריקה. על פי המסורת שירה זו מחולקת לעשרים וארבע'נעימות שהן סידרות ארוכות ושונות (הנקראים מקאמים, טאבע ונובות), וכל נעימה <נובה) מתחלקת לחמשה מקצבים שונים. כל נובה נעימתה מתאימה לאחת מעשרים וארבע שעות היממה. עשרים וארבע הנובות היו במקורן מעין "מומנטים מוסיקאליים" שהיו מוקדשים לשעות השונות של היממה. מתוך עשרים וארבע נעימות אלו, רק אחד עשרה מהם ידועים היטב ומושרים עדיין ע״י משוררי מרוקו בימינו, על פי המסורת קובצו ע״י משורר ערבי בשם "אלהאיך". שאר הנעימות חלק קטן מהם מושרים ומוכרים ביתר ארצות צפון אפריקה – אלג׳יריה וטוניסיה. אך חלקם הגדול נשכח ונאבד. קומץ נעימות שנשתיירו לפליטה מתוך שלוש עשרה נעימות האבודות צורפו לאחד עשרה הנעימות המוכרות. על פי מסורת השירה הערבית נקבע שכל נעימה שהיתה ותהיה, לא יתכן שלא תשתייך לאחת מאחד עשרה הנובות.
אחת עשרה הנובות או הנעימות האלו נקראים: גריכה, חגאז כביר, חגאז משרקי,מאיא, סתיהלאל, ערק עג׳ם, עשאק, צביהאן, רמל-מאיא, רצד, רצד-דיל.וכאמור כל אחת מאחת עשרה נעימות אלו מתחלק לחמשה תסדירים כדלעיל ובסך הכל הם חמישים וחמש [5X11=55] ומכאן לשם שניתן להם "מוסיקה 55".
ולהלן פירוטם (ע"פ רח״ר שושנה זצ״ל).מיזאן: (המאזניים) דהיינו: שלכל "תסדיר" מחמשת התסדירים האמורים, ישנו "מטפח" מיוחד הקרוי בשם התסדיר עצמו(כמו מטפח – בסיט, מטפח – קאימ-ונוץ וכד'). והוא שייך למתופף המנחה בתיפופו את הזמרים בנגינתם ומאזן את קצב השירה ומכאן שמו"מיזאן".אסתכבאר או בייתאין: דהיינו המגיד או המודיע והוא אחד מזמרי המקהלה שתפקידו להוביל את השירה ובעיקר לתרגל את האוזן ולמלא את חלל הדי הנעימה בכדי להכשיר את הגרון לכניסה נוחה ובשלה לתוך התסדיר ולשליטה מושלמת בלחן הנעימה.
מסאליא או תוסיא: הוא הסיום דהיינו כשמסיימת המקהלה לתאם ולהשוות את המיתרים ולתת לכל אחד את הטון הראוי לו, תבוא המסאליא שהוא סיום השיר כנסיון שהתאמת המיתרים נסתיימה ומיד עוברים לייתוסיא" שהיא בעלת המקצב והמטפח ולוודא שוב שההשוואה אכן שוה.
Fb-Button
Share
קטגוריות: היצירה הפיוטית היהודית מרוקאית
הקצידה ועוד שירים מיוחדים ליהדות מרוקו
פורסם ע"י admin ב אוגוסט - 23 - 2012 0 תגובה
Fb-Button
הקצידה ועוד שירים מיוחדים ליהדות מרוקו- 'שיר ידידות' ושירת הבקשות ביהדות מרוקו
הקצידה :
הקצידה היא שירה קלאסית, בלאדה עתיקה של הערבית. בד"כ היא ארוכה,וענינה הוא לתאר נושא מסוים ומתרכזת רק בו, ומתארת אותו לפרטי פרטיו, משתרעת על מספר רב של שורות שוות באורכן ובתבניותיהן,. המסתיימות בחרוז חוזר יחיד.
לקצידה יש לחן מיוחד שוטף ומורדף, קל ונוח בעלת מקצב ער תוסם ומתסיס.מנגינת הקצידה דלה וספיגתה מרובה, בניגוד לפיוט אשר על פי רוב לחנו איטי ומרושל, מסורבל ומסובך, מנגינתו מרובה וספיגתו מעטה. ורק אחרי שנקלט היטב חודר טעמו הטוב אל ההרגשה. מבנה הקצידה כאמור בנוי ממחרוזות רבות אשר פזמון אחד מפריד ביניהן וכתוצאה מכך הנעימה המותאמת לחרוזי הקצירה נתחמת בגבולות צרים של חרוז בודד אחד, ואינה אלא משפט מוסיקלי אחד, החוזר פעמים רבות. ובמקום שביתו של הפיוט צר ובן חריזה אחת או שתים, הרי מחרוזת הקצידה
רחבה ועשירה בחרוזים. וכן היא שומרת בקפדנות על מבנה זהה בכל המחרוזות בלי יוצא מהכלל.
הסראבה:
הסראבה היא שירה העומדת לאחר הקצידה במחרוזותיה המצומצמות ו״בלשון הרחוב" שלה כשמקורה ערבי. הנושא עליו מתרכזת הסראבה הוא "קובלנה ותביעה".
המושחאת:
המושחאת הוא שיר בעל מבנה סטרופי, העשוי בדרך כלל שלוש עד שש חרוזות.מספרן אינו עולה לעולם על עשר. תכניותיו ודפוסיו עשויים להשתנות. הצירופים יכולים להשתנות משיר לשיר, אך במסגרת השיר היחיד משועבדות הסטרופות או החרוזות למערכת של כללים ואמצעים הנשמרים בהקפדה. המושחאת הומצאו ע״י משוררים ערביס־ספרדים ויצירת משוררים מקומיים.
הזג'ל:
הזג'ל בניגוד למושחאת נכתב בלשון המבטלת את הסיומות הדקדוקיות של הערבית הקלאסית. חריזתו אינה מיוסדת על ערכים כמותיים, אלא על ההטעמה,והוא נשקל במשקלים שונים. מסיבה זו הורחק הזג'ל מן האנתולוגיות האנדלוסיות והמזרחיות.
הבקשות:
הבקשות הוא מנהג עתיק שבו משכימים בלילות שבתות חורפיות לאחר חצות לאמירת סדר פיוטים מיוחר לכל שבת בבתי כנסת; החל משבת בראשית ועד שבת זכור. מנהג אמירת הבקשות נהוג בקהילות המרוקניות הגדולות שמשכימים ומתאספים בבתי כנסת אגודות שנתאגדו לשם כך, יש שנקראו בשמות כגון "חברת דוד המלך" או "חברת נעים זמירות ישראל" וכד'. ספר מיוחד לאמירת הבקשות בשם "שיר ידידות" שבו קובצו הבקשות הנאמרים לכל שבת חובר ע״י הפיטנים בני מוגאדור ר' דוד אלקיים ור' דוד יפלח. הספר מעוטר בהסכמות רבניה הראשיים
של מראקש דבר המראה את חשיבותו של הספר ושל מנהג אמירת הבקשות.מנהג אמירת הבקשות לדעת הרה״ג כמוהר״ר שלום משאש שליט״א רבה הראשי וראב״ד של ירושת״ו "הוא מנהג עתיק מאוד מימי קדם ועד היום לקום באשמורת הבוקר לשיר ולהודות לה׳ בתיקון חצות ובקשות. ואני חושב שמקורו ומוצאו מימות דוד המלך עליו השלום, שהיה קם בחצות לילה, והוא המיסד הראשון של הבקשות,ונמשך והולך עד היום. וזכורני בימי חורפי מזה חמשים שנה בעיר מולדתי מקנאס ע"א שבית הכנסת היה מלא מפה לפה כארבע מאות איש ויותר, "ושם ראיתי את
הלחץ, וכמה ספסלים וכסאות היו מוסיפים בבית הכנסת לקבל האורחים הנוספים.
וקול השירים ודגשיו עולים עד לרקיע, ובוקעים רקיעים, וביניהם נמצאים רבנים וחכמים נכבדים "כל העדה כולם קדושים". ואני הצעיר זכיתי להיות מנהל הבקשות בכל שבת כשלוש שנים ויותר, וחסד א-ל ושכינת רם ונשא חופפת על בית הכנסת ועל כל הקהל, כמש״ל "חסד א-ל כל היום", שע״י השירים חוט של חן וחסד חופף עליו כל היום".
מנהג אמירת הבקשות נשתמר ב״ה גם בימינו, ובארץ ישראל רבים מארגנים אמירת בקשות בלילות החורף בהשתתפות פיטנים וזמרים מבני העדה המרוקאית,דבר המראה על השתרשות מנהג זה וחביבות שירת הפיוטים בלחן מסורתי מרוקאי בקרב בני העדה המרוקאית בימינו ובארץ ישראל. ויהי רצון שיקוים בה מקרא שכתוב "בשוב הי' שיבת ציון… אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
Fb-Button
Share
קטגוריות: היצירה הפיוטית היהודית מרוקאית
